גבולות גזרה

יש משהו מאוד נעים בלקיים אכילה בריאה, בלעסוק בספורט, בלהרגיש שנעים לי בגוף שלי שהוא מוצא חן בעיניי שהוא חזק ומתוחזק. ככה, מעצם האכפתיות ההתגייסות, העשיה, ההתמדה, זה נעים גם פיזית וגם רגשית.
אבל מה קורה כשבמקביל לנעים הזה מתקיים דיאלוג, לעיתים כמעט בלתי נשמע, כמעט בלתי נראה, שקוף שכזה שמייצר מעטה דק של רעש. רעש באשר ללגיטמיות שיש בי לגבי להראות טוב, ללהיות בגוף ששלם עם עצמו שמרגיש נוח עם עצמו ושהוא יפה בעיניי, כן, יפה! שמאפשר לי ללכת בקומה זקופה, להתלבש באופן שמחמיא לי ולהגיד לעולם, "טוב לי ככה! אני מרוצה! אני יפה! אני מוצאת חן בעיניי עצמי וכן, אני יכולה להיות בו זמנית, אשה מגוונת בכובעי התפקידים שלי, מגוונת בתחומי העניין שלי, בחלקם מוכשרת יותר בחלקם מוכשרת פחות, יותר חכמה, פחות חכמה, מתלבטת, צודקת, טועה, חושבת, מרגישה... ועוד כל מיני ועדיין להראות טוב מבלי שזה מוסיף או גורע מהשאר. הרעש שהוא תוצר של אמביבלנטיות לגבי ה"בסדריות" הזו,  רעש שנובע מהעדר הגבול הדק בתוכינו פנימה שמבדיל בין ההכרה וההבנה האמיתית שזה שלי שמותר לי להרגיש ככה, שמותר לי להתלבש באופן שמחמיא לי, שמותר לי להרגיש ולהראות טוב, שזה ענייני בלבד, שזה שלי ורק שלי לבין התחושה הבלתי נעימה המאויימת ובעיקר הרבה פעמים, מאוד בלתי מודעת, שקיים חשש פנימה שהיותי נראית טוב, יתפרש כמיני, כמזמין שאחרים יפלשו ויחצו את הגבול במילים או במגע או אולי רק במבט או ברמז...וזה מפחיד, וזה מאיים וזה מסוכן ולעיתים זה משפיל. ואולי זה גורם לאחרים להפחית מערכי? אז אולי בעצם לא כל כך כדאי? אולי אם אוותר על להראות טוב אזכה להערכה גבוהה יותר?
היכולת לייצר הבנה עמוקה ואמיתית שזה בסדר וזה מותר להראות טוב וזה שלי ורק שלי ורק אני אחליט מהם הגבולות המאוד ברורים לגביי הגוף והנראות שלי, רק הם יאפשרו להנמיך את הרעש הזה, לייצר "גבולות גזרה"  ולפתח את ההבנה העמוקה שאפשר להיות אשה מוכשרת, מוערכת , מתפתחת בתחומי חייה השונים בד בבד עם היותה נראית טוב ועם גוף שהוא בראש ובראשונה לשביעות רצונה.