האמת הנאצלת הרביעית אותה לימד הבודהה אשר נקראת הדרך כפולת השמונה, עוסקת בדרך להפסקת הסבל. האיבר השלישי מתוך שמונת האיברים שבה עוסק בדיבור נכון. תחת דיבור נכון ישנם מספר דגשים אשר מדייקים את כוונת המשורר, אחד מהם הוא "דיבור שאינו פוגע".
לו נפנה את השאלה אל עצמינו ונבקש לבחון מהו הדיבור הנוכח בנו בכל הקשור לנושא האכילה שלנו, מהו הדיבור הפנימי הנוכח בנו כלפי עצמינו, כלפי הגוף שלנו כלפי הנראות שלנו כלפי ההתנהלות שלנו... האם זהו דיבור מיטיב? האם זהו דיבור שיש בו נימה של רכות? האם הוא דיבור מקבל, חומל, תומך, מחבק? האם הוא דיבור מפרגן? מעצים? מאמין? ...
או שאולי אנחנו מנהלים עם עצמינו שיח פוגעני, רווי בשיפוטיות, ביקורתיות, מבטל משהו, עם ניחוח של זלזול, צניות, ואולי אף כזה שמטיח בנו עלבונות?
עכשיו, נסו לדמות את עצמיכם , את גופכם לילד צעיר, רך בשנים מביט בכם בעודכם מדברים אליו...
נסו לרגע לדמות בנפשיכם, בראשכם, בליבכם, איך הוא חש נוכח הדיבור המתקיים ביניכם.
איך לפי דעתכם הוא מרגיש?
האם אתם מיטיבים איתו? האם אתם נוסחים בו תחושת ערך ומסוגלות, תחושת בטחון, תחושה שמקבלים אותו כפי שהוא, תחושה שהוא נאהב ללא תנאי, שרואים אותו ורוצים בטובתו, בקרבתו שמעריכם אותו? ... או שאולי הוא משפיל עיניים, מרגיש דחוי, נעלב, פגום, פגוע, מתוסכל, חסר אונים...
איזו חוויה הייתם מייחלים לעצמיכם?איזה ילד הייתם רוצים שהגוף שלכם יחווה? עם איזה מהם ליבכם היה בטוב? שהרי בסופו של דבר, הילד הזה, הוא אתם.
ביכולתינו להתעורר לדיבור הפנימי שלנו, ביכולתינו להתחיל לשכלל, לפתח ולטפח דיבור מיטיב עם עצמינו בכלל ובנוגע לגוף ולאכילה בפרט.
נדמה שהרבה מאוד סבל ייחסך מאיתנו.
