ימי שלישי אצל תמר

הגיע הרגע - אני מעזה לסקור את יותר מ 65 השנים של חיים בצל עודף משקל

 בצל? זו המילה? כן. מעין דמותי הדהויה המלווה אותי בכל אשר אלך- אני ועוד קצת ממני . או אולי- הצל שמעיב? או המשקל מעמיד אותי בצל? מאז התבגרותי ההתמודדות עם משקל היתר ליוותה אותי- הגדירה אותי. מה אומר עודף המשקל הזה – עלי? האם אני שווה משהו כשאני לא מצליחה לעמוד במשימה שאני בעצמי קובעת לי, האם אני סך הקלוריות היומיות שלי, האם אני חלשה, חסרת כוחות, ללא עמוד שידרה, מוותרת לעצמי, נכנעת , לא מתאפקת, האם אני חזירה, חזירית, ואם אני חושבת על עצמי כך- האם כל מי שרואה אותי חושב כך גם? איך אני נראית בעיניי הסביבה? האם הם שותפים למחשבות שכאלה? ולאן מוליכים אותי ומה עושים בי רגשות שכאלה? האם להיתכנס פנימה , להתחבא, האם להרים ידיים וכל יום לזלול מעגלי אכילת מתוק מלוח מתוק, האם להמשיך ולנסות דיאטניות למכביר, או -ביום ראשון מת חי ל ה!, או אחרי החג , האם להצטרף לאכלנים אנונימיים ולהחזיק ידיים ולהצהיר "שמי ----- ואני אכלנית כפייתית", האם להצטרף לסדנת הרעבה בת שבועיים, האם לשים טבעת ולרדת המון לכמה שנים ואחר כך להוציא אותה ולהשמין חזרה המון? האם כמובן ולאורך שנים ללכת לטיפול שינסה להבין יחד איתי מה זו האכילה הזו? ... ואם יש לכם סבלנות - אפשר להמשיך – כי יש הרבה שנים בהתנסות הזו שלי 

אבל אז קרה דבר - הגעתי לתמר

 אין מעשה קסם כאן. אין איזה שרביט קסמים. אין פתרון קל. אין אחיזת עיניים. מה יש? הו הו- מעטפת רבת גוונים – שאינה מוותרת עלי ולי – אם אני משתפת פעולה ולו גם הקלה ביותר. 

ומגיע "יום שלישי אצל תמר".  ידעתי דיאטנית... אבל אז קורה מפגש עדין ועיניים טובות – תמר. 

לפני שאני מספרת על תהליך הלימוד והשפה החדשה שאני לומדת מתמר- אני מבקשת לספר שאני תלמידה איטית, לוקח לי המון זמן להבין, נדרשת סבלנות מתמר כלפי ומעצמי לעצמי, אין הצלחות קלות.

 הנה השפה החדשה שאני לומדת אצל תמר, תמר חושפת את רפלקס הבולמוס האוטומטי שלי. היא מבקשת ממני לשים לב לרגע הבולמוס - מבקשת שאתן תשומת לב לרגע הזה, להיות ערה לו - לרגע. היא אומרת לי במהלך הפגישות כי השינוי שאני מביאה על עצמי בתהליך - מתנגד לצורך עמוק - ולכן הוא איטי. אבל תמר מלמדת אותי כל פעם מחדש - שכשאני לא עומדת בשינוי - היא מבקשת שאכיל את מיכל הצער ולא להתייאש, היא מבקשת לחזק את ניהול החוויה – בניגוד לאוזלת יד. ובכלל, תמיד, - תמר לא תאהב את השימוש ב"לא עומדת..."- תמר תגיד "את מפנה מקום לחלקים הלא נעימים וגם אם לא נעים - יושבים עם מה שיש – ככה זה עכשיו.  ואני מבינה שכדי לראות הצלחה – עלי להתאמן על החלק ההתנהגותי באופן מודע ותמר מציעה תרגיל: - לעצור לרגע או שניים ביום - ולשאול: "מה יש לי בגוף עכשיו?" ואחר כך- "מה יש בלב עכשיו".  

מה יש בגוף עכשיו? ואיזה שם אתן לתחושות הגוף? אז אני עוצמת עיניים ומנסה בהנחיית תמר לצאת לדייט עם עצמי ואני שואלת את עצמי "מה שלומי עכשיו?" (הו זה קשה...לא מוכרת השפה הזו...). אני מנסה להיות עם השאלה. גם אם לא נעים הרגע, תמר אומרת – "אי נחת – ככה זה". 

להלן מילים לתחושות גופניות – למי שהיא כמוני ובמאגר הרגשות שלה מילים אלה דורשות מאמץ בגוף יש לי עכשיו כיווץ, או- כאב, או מחנק, ואני ממשיכה ומחפשת עוד מילים לתיאור גופני- מגרד לי, מרגישה עקצוץ, דופק מהיר, יש לי נימול, כיווץ בבטן, מחנק בגרון, גולה בגרון, הנשימה לא עמוקה וטובה, אני מזיעה, הברכיים פקות, יש שרירים תפוסים, כאב בראש, הצוואר תפוס, כובד וגמלוניות, כמעט בכי, רצון להילחם, רצון לברוח 

לא להיבהל! לא הכל בבת אחת- זהו בנק, ממנו אפשר לשאול את הרגש המתאים לאותו רגע בלבד 

ואז באה השאלה הבאה שאשאל עצמי בתרגול: "מה יש בלב שלי עכשיו? ואיזה שם אתן לרגש הלב?" האמת – פה יש לי מעט מילים. ובכל זאת הנה כמה: בלב שלי יש עכשיו פחד, או כעס, או רפיון רגשות, עצב, מועקה לא ברורה, הרגשת חידלון, הרחקה של רגש שמנסה להגיע ללב, לעג על עצמי, עלבון, אושר, אהבה, יש בי אומץ, התלהבות, גועל, אמונה בעצמי, שמחה, ציפייה, אני נהנית, נינוחה לי 

הרבה יותר קשה הרגש, ולמה? כי קשה לי להבחין בין הרגש לבין מה שגורם לרגש הזה. זה מבלבל. למשל- הרי פחד – יכול להביא אותי לברוח. אז אני מבינה לאט לאט שרגש והתנהגות הולכים ביחד .בתרגיל תמר מלמדת אותי – אין טוב או לא טוב, אין מצליחה או נכשלת, תמר מזמינה אותי לייתר שיפוטיות, לוותר עליה, ממני והלאה. תמר אומרת – "היי עדינה עם עצמיך" מבקשת שאקח צעד צעד אין לאן ולמה למהר, אין לאן להגיע, להתייחס עכשיו לרגע הזה בלבד.     

אני מבקשת לספר שהתרגול מאוד קשה לי, לא תמיד מובן. דורש מאמץ כל התהליך אצלי מאוד ארוך. אני רוצה לספר שבשנה הראשונה באתי לתמר ולא התמסרתי כלל, צפיתי בעצמי ובתמר מהצד ולא הייתי שותפה. לא הצלחתי כלל. התביישתי, התגריתי בתהליך. לא הבנתי אותו. ובכך גם בתמר- התגריתי בה ואתגרתי אותה. תמר לא ויתרה, לא נזפה בי אף פעם. לא הוכיחה אותי. לא האיצה. עכשיו- אוזניי כרויות ואני קשובה ולומדת ומופתעת מההרעפה הזו עלי – ועל סימניי ההתאוששות שנראים אצלי. אני מפחדת להעיד על הצלחה. מפני שהנפילות רבות מההצלחות. אבל יש רצון. ותמר מבקשת שאראה אותן ואת מקומן.

הנה הפטנטים שודאי מוכרים לכולן- שעובדים אצלי בבית בימים אלה: ליד המיטה יש כרטיסיה כתובה של תרגול. אז כשיש בולמוס - אני קמה אחוזת אמוק לעבר המטבח - יש סיכוי שאעצר ואזכר ואחכה עוד רגע ו- לא אלך ! הצלחה אחר הצהריים מכינה המון ירקות- שמה אותם בקדמת המקרר, דבר ראשון שאראה כשאפתח אותו עומדת בלילה במרפסת- ומנסה לתרגל- ממש לא קל, בדרך כלל ללא הצלחה, מופתעת מהאיטיות בהפנמה- אך בכל זאת ממשיכה גם אם נכשלת שוב ושוב. עד כדי חיוך לעצמי, על עצמי