כשהאחות של "ממהרת" ומאחרת" באה לביקור

לפני זמן... האמת, די רב... העלתי פוסט על תחושת ה"ממהרת" ו"המאחרת" התחושה הפנימית שכל הזמן אני צריכה להגיע לאן שהוא, להספיק משהו וכל הזמן אני בתחושה של תחרות עם מחוגי השעון מי ישיג? אני או הוא? כן, כן, גם אז זה הרגיש לי בדיוק כמו הארנב של אליס...
השבוע, באחת הפגישות, עלתה שיחה על "אחות" של "מאחרת" ו"ממהרת"... עלתה שיחה על "אני צריכה לעשות משהו"...
וואו... כמה שנים הייתי ב"אני צריכה לעשות משהו" הזה?!... לא משנה מה עשיתי וכמה...(עבודה, בית, ילדים, תאומים, הסעות, קניות, בישולים, מקלחות, השכבות, הקראות, הפקות ...) הרגע שבו יכול להיות שהכל בסדר, שאין באמת משהו הכרחי לעשות... מבחינתי, המחשבה שעלתה זה שאני בטוח אמורה לעשות משהו עכשיו.
עכשיו כשהילדים גדלו ונעשו הרבה יותר עצמאים, אוביקטיבית העשייה והמשימות סביבם פחתו ונכון שאיתם פחתה גם אותה תחושת הנדרשות. אבל האם זה רק הילדים?! האם זה רק העבודה?! האם זה רק המשימות?! או שיש משהו נוסף, מעבר לזה, משהו עמוק יותר שמנהל אותנו...
כי נכון, עודף משימות מעמיס עלינו אבל מעבר למשימות יש פה שיחה על משימתיות. אולי מרוב שאולפנו לעשייה ועשייה, זה פשוט כבר הפך הרגל/דפוס/אוטומט, אולי אנחנו כבר לא מכירים משהו אחר ואולי ככה חונכנו, בין אם במעגל המשפחתי הקרוב או במעגל רחב יותר, תרבותית חברתית, ינקנו את המסר שצריך לעשות, עוד ועוד ורק אם נעשה עוד ועוד ככה נגיע ל... לאן?
שאולי וקיימת בנו הנחת יסוד עמוקה לפיה אנחנו מאמינים שחייבים להספיק ולעשות ומסוכן לפספס, מסוכן לשכוח מסוכן לאבד שליטה... אז אם זה כך, מי שאנחנו זה עומדים על המשמר כל הזמן, בכל רגע נתון, ואז... אז היד קלה על האכילה, וחוטפים פה וחוטפים שם כדי... כדי מה? כדי אולי לנסות ולשמור על עירנות, כדי לנחם, כדי לפצות, כדי להמתיק את הקושי, או כי מה זה כל ה"רעש" הזה?! אני רוצה רגע לעצמי, אני רוצה שקט!!!!...

כן,
ההבנה שלזה היא בעצם זקוקה,
לשקט,
בפנים,
וזה בדיוק הזמן...
זמן לישיבה...
זמן לשתיקה...
זמן להשקטה...
זמן להניח,
זמן להסתכרן עם הנשימה...
זמן להוריד הילוך...
זמן להאטת קצב פנימי...

ומכאן...
מכאן אפשר לנוע...
מכאן גם אפשר לעשות...
אבל אחרת...
ובכלל, להיזכר,
שבעצם...
בסופו של דבר...
לפני...
אחרי...
הכל בסדר🙏

"הנעלה רואה דברים כהוויתם
ללא נסיון לשלוט בהם.
הנעלה מניח להם לקרות בדרכם הם, ויושב במרכז המעגל."
(לאו טסה, טאו טה צ'ינג, פרק 29)