כששום דבר "מיוחד" לא קורה

הציפייה שרגע יביא איתו משהו,
שיקרה משהו מרגש, בעבודה, בחיים האישיים, בפנאי, בכלל... שיקרה משהו. זה תופס אותנו תוך כדי הליכה ממקום למקום, בנסיעה, בנהיגה, כשאנחנו בבית אפילו כשאנחנו במנוחה, כאילו שקט אבל שקט שעטוף בדוק של ציפייה דרוכה, ציפייה שכמעט לא שמים לב אליה, כזאת שמתחת לפני השטח, נודניקית כזו.
רק הציפייה הזו וההיווכחות ששום דבר "מיוחד" לא ממש קורה, משם נולדת אכזבה, גם אם קטנה, אבל אכזבה ועוד אחת ועוד אחת... קטנה ושקטה, אבל היא שם, צובעת בעדינות את תודעתינו.
מי אמר שכל הזמן צריך לקרות משהו?
מי אמר שרוב הזמן העולם צריך "לבדר" אותנו? לעמוד בצפיות שלנו?
אז זהו שהוא ממש לא.
אנחנו פשוט אלופים ומאולפים בלצפות שמשהו יקרה, שמשהו ירגש אותנו, שמשהו ישמח אותנו, ואולי גם יעציב אותנו, העיקר שיקרה משהו, שיוכיח לנו שהעולם מעניין, שיש אקשן, שהזמן לא עובר "סתם" משהו שיוכיח שקיומינו משמעותי ושהזמן אינו עובר לבטלה.
אבל רוב הזמן לא קורה כלום, כלומר רוב הזמן קורה כלום, כלום שכזה, קולות, מראות, צלילים, ריחות... פשוט קורה מה שקורה.
וברגעים האלו אנחנו מתקשים כל כך להיות. מתקשים עם רגעים פשוטים, שכביכול לא קורה בהם שום דבר מרעיש, שהם כביכול סתמיים, לא מודיעים לנו על זכייה כזו או אחרת, לא עברנו לגור בארץ אחרת, לא התקבלנו לתפקיד כזה או אחר, לא קיבלנו החלטה גדולה, לא השתנה משהו באופן דרמתי בחיינו... רגעים שהם כל כך רבים בחיי היומיום של כולנו, בקימה, במהלך היום, כשאנחנו הולכים ממקום למקום, נוסעים ממקום למקום, עסוקים במטלות היומיום, הולכים לישון...
לו רק נתרגל יותר ויותר את האפשרות להיות עם אותם רגעים של "סתם", של שום דבר "מרעיש" לא קורה. נתרגל לשים לב שאנחנו מצפים, שאנחנו מבקשים שהרגע הזה יהפוך להיות מעניין יותר, מרגש יותר, מוצלח יותר ממה שהוא, משמעותי יותר, אם נשים לב איפה הציפייה שלנו בגוף, איפה האכזבה שלנו בגוף, איפה בגוף העצב על עצם היותינו מצפים ומתאכזבים... לו רק נתרגל את זה, כך יש אפשרות שנלמד להניח בעדינות לצפיות ואם לא לכולן אז לפחות לחלק מהן ובעיקר לחלק המשתוקק, זה שמייצר בנו בפנים את חוסר השקט, את תחושת חוסר הסיפוק בפנים, לו רק נלמד לאפשר לעצמינו להיות עם רגעים של "כלום" מבלי לצפות מהם לשום דבר, מבלי לנסות לטשטש אותם באכילה, במסכים, בקניות... ככה כמו שהם, טובים דיים, שהרי זו מתנה שרק אנחנו יכולים לתת לעצמינו והיא בעלת ערך רב משנוכל להבין.