מה בין אכילה רגשית ומושג התהוות הגומלין

כפי שמלמדת אותנו הריקות שהיא אחת מההבנות העמוקות אותן גילה ולימד הבודהה, כל הדברים כולם, ריקים מקיום עצמי נפרד, לדבר אין מופע עצמי או קיום עצמי בלתי תלוי העומד בפני עצמו.כאן אנחנו נוגעים בהבנה עמוקה ונוספת של טבעם של הדברים על פי הבודהה והיא, כי קיומם של הדברים כולם נובע מזיקת גומלין המתקיימת בינם לבין האחר והזיקה הזו היא שמאפשרת את קיומם של הדברים כולם. ראיה לכך, היא מציאות מגיפת הקורונה אותה אנחנו חווים כרגע כולנו, זו שאינה פוסחת על אף מדינה  ומלמדת אותנו על היותינו בזיקה זה עם זה בכל נקודה על הגלובוס, כולנו ערבים זה לזה וקיומינו ובריאותינו תלויים זה בזה. אותו הדבר תקף לגבי האוכל... על  מנת שלאוכל יהיה תפקיד בחיינו נדרשת זיקה בינינו לבינו. לכשלעצמו, לאוכל אין  שום משמעות, המפגש בינינו לבינו הוא זה שמגדיר אותו ואותנו. על מנת שלאוכל יהיה תפקיד בעולמינו נדרשים יחסים בינינו לבינו. אכילה רגשית היא תוצר של זיקה בינינו לבין האוכל, היא התנאי לקיומה בחיינו, לולא הזיקה הזו בינינו לבין האוכל, המושג אכילה רגשית לא היה מתקיים.
אם נסכים להתידד עם הרעיון של זיקת הגומלין, עם הרעיון שעוסק בתלות ההדדית אשר מתקיימת בין כל הדברים כולם, שקיומינו וקיומם של כל המתקיים סביבינו הוא פרי זיקת הגומלין, נבין שהאחריות למופע של תוצרי הזיקה הוא עלינו. אחריות במובן הטוב של המילה, במובן שבידינו להשפיע ולעצב את מופע הדברים, מופעם של תוצרי הזיקה. היותי מאפשרת לרגשותיי, מחשבותיי, מסקנותיי תחושותיי, לנהל את היחסים עם האוכל, ללא נתינת הדעת, ללא תשומת לב, ללא לקיחת אחריות, מביא ליחסים שייתכן ואינם מיטיבים. לעומת זאת, לקיחת אחריות רכה, מיטיבה וחומלת כזו המאפשרת טיפוח תשומת הלב, זיהוי המנגנונים אשר מנהלים אותי באכילה, אלה אשר תורמים לכינון מערכת יחסים בה האוכל נתפס כאויב ומתקיים בינינו מאבק מתיש, אולי אף תחושת מלחמה על בסיס יומיומי, עשוי לייצר שינוי עמוק ביחסים בינינו, האופן בו האוכל יפגוש בנו ואנו בו יהיה שונה לגמרי ומכאן יפציע מופע אכילה חדש🙏