מלאכת ההקשבה

שוב שבת בבוקר, שוב רכיבה, 
מזג אויר קצת אפור וקריר, אפילו קצת מטפטף, אבל לא נורא, קצת שינויים במסלול ויאללה...
הפעם שומעת פודקאסט על הקשבה,
מה זאת בכלל הקשבה,
על ההבדל בין לשמוע ללהקשיב,
על הקשר בין הקשבה ותשומת לב, איך הקשבה עמוקה, אמיתית, אוטנטית מבקשת מהמקשיב לשים את ליבו בינו לבין האדם מולו.
אותי זה מחבר ישר למיינדפולנס, לאימון ולהשלכות שלהם על האכילה הרגשית בפרט והרווחה האישית בכלל.
ההבנה שהקשבה אמיתית היא ביטוי של נדיבות, של צניעות, של יכולת להתאפק, של להניח לצורך המיידי להגיד את שעולה על הלשון, זה היכולת לוותר על הדחף להשמיע, לייעץ ולחוות דעה.
מי שבאמת מקשיב הוא זה שמוכן להניח את דעותיו, מסקנותיו, דעתנותו וידיעותיו משכבר בצד.
מי שמקשיב מוכן להביא סקרנות להקשבה ולשים סימני שאלה, מתוך הבנה שיכול להיות שיגלה דבר אחר משחשב.
מי שבאמת מקשיב מניח לצורך להיות במרכז, הוא מוכן לוותר על הרצון והנסיון "להציל" את האחר, על הלסדר את העניינים, על הלמצוא ולהציע פתרונות, על הצורך לייצר תחושה שהכל בשליטה ופתור.
הקשבה היא אמנות,
אמנות שחלקינו נולדנו איתה
ולחלקינו היא זרה לגמרי.
מה שבטוח, הקשבה על כל רבדיה, בינינו לבין עצמינו ובינינו לבין האחר, היא אלמנט מפתח ליחסים ותקשורת בריאים בזוגיות, ביחסים עם הקרובים לנו, עם קולגות, ביחסים שלנו עם עצמינו, עם האכילה...
בין אם נולדנו איתה ובין אם היא זרה לנו לחלוטין, אפשר להתמיר ולשכלל אותה. זה מצריך לרצות ולעשות על זה עבודה וזה לוקח את הזמן ונדרשת סבלנות, אבל מי שזוכה לה, זוכה במתנה יקרת ערך.